תת כותרת: אוסף
אקראי מספר אחת
חברת תקליטים:
אן.אם.סי
שנה: 1991
עורכים: נגה
טל וליאור סולימן
מפיקים: נגה טל, ליאור סולימן ומשה מורד
מק"ט:
20016-2
רשימת שירים:
אתי אנקרי - Chebba (4:12)
Basia - Ordinary People (4:59)
טל גורדון - כמו שיורד גשם (4:37)
Beverley Craven - Promise Me (3:38)
אחינועם ניני - I Will (4:17)
Bliss - Spirit of the Man (5:44)
סי היימן - זמן אחר (4:33)
Wilson Phillips - Hold On (Album
Version) (4:22)
Roxette - Fading Like A Flower
(Every Time You Leave) (3:50)
Celine Dion - Where Does My Heart
Beat Now (Single Version) (4:31)
יהודית תמיר - נסעת מכאן (3:58)
Haris Alexiou - Mia Pista Apo
Fosforo (5:18)
Anna Domino - Paris (4:14)
לאה שבת - ירח בשמים (4:14)
Alison Moyet - Find Me (5:23)
עטיפה: עיצוב
של נורית וינד. תמונות בשחור-לבן של כל היוצרות (והבחור מרוקסט) באוסף. אלגנטי,
יפה. ציון עיצוב: 8
ביקורת ורקע:
לכאורה, הקונספט של "Ladies First" נראה משעמם: אוסף שירים נוגים
ועדכניים של זמרות. אממה, למרות שמדובר באוסף כושל וזניח, מדובר באחד האוספים החשובים
שיצאו בישראל, אוסף שחבל שלא השכילו להבין ממנו יותר. על מה אני נשפך? על הרעיון
הפשוט שעורכי האוסף נגה טל וליאור סולימן עלו עליו - לשלב שירים ישראלים עם שירים
מהעולם. ככה סתם. בטבעיות. זה נראה לכם מובן מאליו, הרי אם תפתחו גלגלצ ותשמעו את
קרן פלס ואחריה את סוזאן וגה, לא תרימו גבה. אבל בכל זאת. במשך כל השנים בישראל
הקפידו לעשות את ההפרדה. ברדיו - מצעד עברי, מצעד לועזי. בחנויות - אוסף עברי,
אוסף לועזי. בעיתונים - מדור ביקורת עברי, מדור ביקורת חו"ל. כמו בשר וחלב
הקפידו להפריד בין התחומים בישראל, למרות שלא באמת היתה סיבה. כלומר, בטח היתה איזה
מחשבה קונספטואלית שהובילה להחלטה המקורית להפריד בין יצירה מקומית ליצירה
מחו"ל, אבל ההחלטה הזאת שהתקבלה בישראל המפא"יניקית, איכשהו שרדה עד
היום, למרות שאין לא אח ורע בעולם. אפילו ב-2016, באותה גלגלצ, מקפידים להפריד את
המצעד העברי מהמצעד הלועזי, אבל באמת באמת שאין לזה הגיון. אם במצעד הבריטי אד
שיראן יכול להתמודד מול ג'סטין ביבר, למרות שזה בריטי וזה קנדי, אז למה אייל גולן
לא יכול להתמודד עם ליידי גאגה?
השירים הם
שירים והלהיטים הם להיטים ונכון, בכל מדינה יש משקל יתר של האומנים המקומיים, אבל
בכל מדינה זה התערבב ובאוספים ובמצעדים קיבלו את האומנים המקומיים לצד אלו הבריטים
והגרמנים והאמריקאיים וזה לא היה נראה מוזר לאף אחד. רק בארץ אתניקס לא יכלו להיות
באותו מצעד עם הפט שופ בוייז או סי היימן לא יכלה להיות באותו אוסף עם ג'ורג'
מייקל, שוב, כי מישהו בשנות החמישים עשה את ההפרדה, אבל אף אחד במהלך הדרך,
בערוצים הפופולאריים ובתעשיית המוסיקה המקומית, לא חשב שזה מיושן והגיע הזמן לזוז
הלאה ולשלב.
לכן "Ladies First"
מפעים. כי הוא שם את אחינועם ניני ליד סלין דיון ואת אתי אנקרי ליד אליסון מוייט.
כל כך אלמנטרי, שאבסורד לחשוב שזה לא נעשה יותר. למעשה זה לא נעשה יותר בכלל.
למרות הניסיון החלוצי של האוסף הזה, הקונספט הזה לא חזר על עצמו. הישראלים המשיכו
לקבל את ההפרדה שלהם כמו שהם רגילים ואם תחשבו על זה, תבינו שההפרדה הזאת, היא
בעצם תמצית הקונספט של כל מה שקורה כאן.
ציון: 10
ערך אספני: 100
ש"ח
הסיבה האמיתית שהוציאו את האוסף הזה היתה בכדי למכור את "שבו" של אתי אנקרי, שבמשך זמן רב היה קיים רק על תקליט שדרים וברדיו ולא על פורמט מסחרי.
השבמחקזה היה הטריגר... וזה לא עבד כי הקהל ברובו הבין מיד במה העניין.
לצורך השוואה: היו כמה אוספים לועזיים שיצאו בישראל שכללו גם קטעים נדירים, אבל במקרים אלה הקטעים הנדירים לא היוו את הטריגר הרציני... חוץ אולי מאצל אספנים.
הרבה מאוד מהאוספים הסתמכו על שיר-שניים בתחילתם - כדי למכור אלבום שלם. זה האבסורד שבהעדר שוק סינגלים.
מחק